1וכן תעשו" שמות כה, ט, ומה שנוסף "וכן תעשו" הרי זה מקרא יתר, לומר: כפי שנעשה במשכן כך יש לעשות לדורות.2מתיב מקשה על כך רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה — משיחתן שמשח אותם בשמן המשחה מקדשתן להיות כלי קודש, מכאן ואילך אין צורך במשיחה כדי לקדשם, אלא עבודתן מחנכתן, שעל ידי זה שעושים בהם עבודה פעם ראשונה הם נעשים כלי קודש; ואמאי ומדוע? ונימא ונאמר גם כאן: "וכן תעשו" — לדורות!3ומשיבים: שאני התם שונה שם, שאמר קרא הכתוב במזבח וכליו: "וימשחם ויקדש אתם" במדבר ז, א, ויש כאן הדגשה: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.4ומקשים: אימא אמור אחרת: אותם במשיחה דווקא, אבל לדורות או במשיחה או בעבודה! אמר רב פפא, אמר קרא הכתוב: "כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" במדבר ד, יב, תלאן הכתוב בשירות עבודה, שלעתיד העבודה היא המקדשת אותם.5ושואלים: השתא דכתב רחמנא עכשיו שכתבה התורה "אשר ישרתו", אם כן המיעוט "אתם" למה לי? ומשיבים: אי לא כתב רחמנא אם לא היתה כותבת התורה "אתם", הוה אמינא הייתי אומר: הני הוא אלה הם שבמשיחה בלבד מתקדשים, ולדורות צריכים גם במשיחה וגם בעבודה, דהא כתב שהרי נאמר "וכן תעשו", וכוונתו לעשות לדורות, על כן מיעט רחמנא הכתוב "אתם", לומר: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.6א ועוד שנינו במשנה שמעשה ההקדשה של תוספת העיר והעזרה הוא בשתי תודות. תנא שנה החכם בתוספתא: שתי תודות שאמרו — הכוונה היא בלחמן בלחמי התודה, ולא בבשרן של קרבנות התודה. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו? אמר רב חסדא, שאמר קרא הכתוב בחנוכה של חומת ירושלים בימי עזרא: "ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה" נחמיה יב, לא, ונברר:7מאי מה פירוש "גדולת"? אילימא אם תאמר ממין גדול ממש, שהביא תודות מן המין הגדול ביותר שכן לקרבן תודה אפשר להביא גם מן הצאן ומן הבקר — נימא נאמר שהיו אלה פרים! אלא נאמר כי הכוונה לגדולות במינן, שהיו משובחות בטיבן — על כך יש לתמוה:8מי איכא חשיבותא קמי שמיא האם יש חשיבות לפני השמים מה גודל הקרבן? והתניא והרי שנויה משנה: נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" ויקרא א, ט, בעולת העוף נאמר גם כן "אשה ריח ניחח" ויקרא א יז, וגם במנחה נאמר "אשה ריח ניחח" ויקרא ב, ב, ואף על פי שהקרבנות שונים זה מזה בערכם, מלמד הדבר שאחד המרבה ואחד הממעיט הרי זה לריח ניחוח, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים!9אלא צריכים לומר כי הכוונה ב"תודות גדולות" לגדולה שבתודה, לגדול בלחמי התודה, ומאי ניהו ומה הוא? חלק החמץ שבה, דתנן שכן שנינו במשנה: התודה חלק המנחה שבה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות המידה שנהגה בירושלים של קמח, שהן שש סאים מדבריות המידה הקטנה יותר, שנהגה במדבר, בזמן התורה, שהן שתי איפות, והאיפה שלש סאין של מדבריות. ובאותן שתי איפות יש עשרים עשרון עשירית האיפה, עשרה עשרונים עושים לחמץ ועשרה למצה. ובמצה יש שלשה מינין: חלות, רקיקין, ורבוכה. ואם כן נמצא שחלות החמץ הן החלות הגדולות שבתודה, שגדולות פי שלוש מלחמי המצה, ובהן היו מקדשים את תוספת העיר.10אמר רמי בר חמא: מברייתא זאת למדנו כי אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה כלומר, בחלק המנחה שאוכלים הכהנים, ולא בלחמי תודה, מאי טעמא מה טעם הדבר? כמו האופן בו מתקדשת ירושלים, מה ירושלים — דבר הנאכל בה לחם תודה, הנאכל בכל העיר הוא המקדשה, אף עזרה — דבר הנאכל בה מקדשה.11ושואלים: אטו וכי לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי האם אינם נאכלים? אלא יש להגדיר את ההשוואה ולומר כך: כירושלים, מה ירושלים מתקדשת בלחמי תודה, דבר הנאכל בה ושאם הוא יוצא ממנה — נפסל, אף עזרה מתקדשת בדבר הנאכל בה ושאם היה יוצא ממנה — נפסל, והוא שיירי מנחה, שמנחה אינה מותרת באכילה לכהנים אלא בתוך העזרה.12ושואלים: אי אם אתה למד מחנוכת ירושלים לחנוכת העזרה, יש גם לומר כך: מה להלן בקידוש תוספת ירושלים, מדובר בחלה של חמץ, אף כאן בקידוש תוספת העזרה יאכל שיירי מנחה של חמץ! ותוהים: ותסברא ויכול אתה לסבור כן? מנחת חמץ מי איכא האם יש? הרי מנחה היא תמיד מצה!13וכי תימא ואם תאמר שמחמיץ להו אותם את השירים שאוכלים הכהנים ומקדש בהו בהם את העזרה, והכתיב והרי נאמר: "לא תאפה חמץ חלקם" ויקרא ו, י, ואמר ריש לקיש בפירוש הכתוב: אפילו חלקם לא תאפה חמץ, שיש איסור אפילו באפיית חלק מן המנחה חמץ.14ושואלים: ועדיין אלמה מדוע לא ניתן לקדש את העזרה במנחה של חמץ? והרי אפשר שמקדש בשתי הלחם בעצרת בחג השבועות שהם מנחות והם חמץ! ומשיבים: משום שלא אפשר לעשות זאת, שכן15היכי ניעביד כיצד נעשה? נבנייה נבנה אותו את חלק העזרה הנוסף מאתמול מערב חג השבועות וניקדשיה ונקדש אותו מאתמול לפני החג — זה אינו אפשרי, משום ששתי הלחם בשחיטת כבשים שבאים עימם הוא דקדשי הן שמתקדשות, בתוך החג עצמו ולא קודם לכן!16נבנייה נבנה אותו מאתמול וניקדשיה האידנא ונקדש אותו היום בעצרת — בעינן צריכים אנו קידוש בשעת הבנין!17ואם תאמר: נבנייה נבנה אותו ביום טוב ונקדשיה ונקדש אותו ביום טוב — אין בנין מקדש דוחה יום טוב!18ואם תאמר: נשבקה לבתר הכי נשאיר את שתי הלחם לאחר מכן עד לאחר החג, ונבנייה ונבנה אותו את תוספת המקדש ביום שלאחר החג, וניקדשיה ונקדש אותו באכילתן למחר — הרי כבר איפסילא ליה נפסלה לו בלינה של מוצאי החג!19ואם תאמר: נבנייה ממעלי יומא נבנה אותו בערב החג ונשייר ביה פורתא בו מעט, שאינו בנוי עד שיצא החג, שעד קדיש יומא שיתקדש היום כלומר, בזמן שהחג יוצא, לאלתר נגמריה וניקדשיה מיד נגמור אותו ונקדש אותו קודם שייפסלו שתי הלחם בלינה — דבר זה גם כן אי אפשר, לפי שאין בנין בית המקדש נעשה בלילה. וכפי שאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה? שנאמר: "וביום הקים את המשכן" במדבר ט, טו, ביום אתה מקימו, בלילה אין אתה מקימו. הלכך על כן לא אפשר בשתי הלחם, ולכן עושים זאת דווקא בשיירי מנחה של מצה.20א שנינו במשנה שקידוש העיר והעזרה נעשה בתהלוכה ובשיר. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: כך היה הסדר, אומרים שיר של תודה "מזמור לתודה", תהלים ק בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים, ואומר גם את המזמור: "ארוממך ה' כי דליתני" "מזמור שיר חנוכת הבית", תהלים ל, ואומר שיר של פגעים תהלים צא, "יושב בסתר עליון", ויש אומרין שכינויו של מזמור זה הוא שיר של נגעים.21מאן דאמר מי שאומר שהוא נקרא שיר של נגעים, משום דכתיב שנאמר בו: "ונגע לא יקרב באהלך" תהילים צא י, ומאן דאמר ומי שאומר שקוראים לו שיר של פגעים — דכתיב שנאמר בו: "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" תהילים צא ז.22ואומר מן הפסוק "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" תהילים צא א עד שמסיים בפסוק "כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך" תהילים צא ט, וחוזר ואומר: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי" תהילים ג א עד "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" תהילים ג ט שהוא סוף המזמור.23מסופר, ר' יהושע בן לוי אמר להו להני קראי, וגאני היה אומר את המקראות האלה, והיה ישן מתוך קריאתם. ושואלים: היכי עביד הכי כיצד עשה כן? והאמר והרי אמר ר' יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה! ומשיבים: להגן שאני שונה הדבר שהוא רק מגן על עצמו באמירת מקראות אלה מפני נגעים ופגעים, ואינו מתרפא בהם.24ושואלים: ואלא כי כאשר ר' יהושע בן לוי אמר שהדבר אסור — הרי זה במקרה דאיכא שיש מכה פצע והוא אומר פסוקים כדי להתרפא ממנה; אולם אי דאיכא אם במקרה שיש מכה והוא אומר עליה פסוקים, האם זה רק אסור ותו לא ולא עוד? והתנן והרי שנינו במשנה: הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא! ומשיבים: הא איתמר עלה הרי כבר נאמר עליה שלא מדובר במשנה זו בלוחש סתם, אלא אמר ר' יוחנן: ברוקק ואחר כך לוחש אותם פסוקים שנו, וטעם הדבר — לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה.25ב שנינו במשנה שבסדר ההוספה על העיר והעזרה בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם. ושואלים: למימרא האם לומר שבית דין קמי לפני התודה אזלי הולכים הם? והכתיב והרי נאמר בכתוב שממנו למדנו סדר הקידוש: "ואעמידה שתי תודות... וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה" נחמיה יב, לא— לב! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר במשנה, כך יש להבין: בית דין מהלכין, וכיצד נעשה הדבר? שתי תודות מהלכות ובית דין אחריהם.26ומבררים: כיצד בדיוק, באיזה אופן מהלכות התודות? ר' חייא ור' שמעון ברבי נחלקו בכך, חד אחד מהם אמר: זו כנגד ליד זו, וחד ואחד מהם אמר: זו אחר זו. מאן דאמר מי שאומר זו כנגד זו, לשיטתו, התודה הנקראת במשנה הפנימית היא הך דמקרבא זו מבין השתיים שקרובה לחומה. מאן דאמר מי שאומר זו אחר זו, הפנימית היא הך דמקרבא זו שקרובה לבית דין כלומר, האחרונה מבין שתיהן, שהרי בית דין הולכים אחר התודות.27ומנסים להביא ראיה בענין זה, תנן שנינו במשנה: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר זו אחר זו, וה"פנימית" היא האחרונה מבין שתיהן, אמטו להכי משום כך פנימית נאכלת — משום דאתיא שבאה חיצונה קמה קודם לה וקדשה לה ומקדשת אותה את התוספת, ומעתה הוא מקום קדוש שהתודה ראויה להיאכל בו. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר זו כנגד זו, הלוא תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי שתיהן זו יחד עם זו הן מקדשות! ומדוע הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת?28ושואלים: וליטעמיך ולשיטתך, למאן דאמר לדעת מי שאומר זו אחר זו, חדא מי מיקדשא אחת מהן בלבד האם היא מקדשת? הא הרי "כל שלא נעשית בכל אלו" תנן שנינו שאינה מתקדשת! ואפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר כי הכוונה היא באחת מכל אלו, ולא בכל הדברים, הרי הני תרוייהו אלה התודות שתיהן חדא מצוה מצוה אחת היא!29אלא אמר ר' יוחנן:
